החלטה בתיק רע"ב 5425/13

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים א' טל - סג"נ, א' מקובר, ו-ז' בוסתן) בתיק עת"א 5672-07-13 מיום 31.7.2013. בפסק דינו קיבל בית המשפט את עתירת היועץ המשפטי לממשלה, והורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם ממאסרו.

רקע והליכים קודמים

2.        המבקש מרצה עונש מאסר של 10 שנים לאחר שהסיע ברכבו מחבל מתאבד מטייבה למרכז העיר נתניה. המחבל פוצץ עצמו בסמוך לקניון "השרון" שבנתניה, ובפיגוע הקטלני נרצחו 5 בני אדם ו-30 נוספים נפצעו. ביום 1.3.2007 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"פ 40204/05) בחמש עבירות הריגה, בשלושים עבירות חבלה חמורה ובעבירת החזקת נשק שלא כדין. בעקבות הרשעתו של המבקש בעבירות אלו, נגזר דינו ביום 12.4.2007, והושתו עליו 13 שנות מאסר בפועל. ערעור שהגיש המבקש על הרשעתו ועל חומרת עונשו התקבל באופן חלקי על ידי בית משפט זה (ע"פ 4454/07 אבו מוך נ' מדינת ישראל (6.5.2010)), והמבקש זוכה מעבירת ההריגה ועבירת החבלה החמורה, וחלף זאת הורשע בחמש עבירות של גרם מוות ברשלנות, 30 עבירות של גרם נזק ברשלנות, ועבירה של החזקת נשק שלא כדין. כתוצאה מן הזיכוי החלקי הוקל עונשו של המבקש, והועמד על 10 שנות מאסר בפועל בלבד. עוד אציין כי המבקש ריצה בשנת 2003 חודשיים מאסר בעבודות שירות, לאחר שהורשע בעבירת פריצה לרכב בכוונה לגנוב.

3.        בהחלטתה מיום 30.1.2012 דחתה ועדת השחרורים (להלן: ועדת השחרורים הראשונה) את בקשת המבקש לשחרור מוקדם בשל מספר נימוקים. בין היתר, נתנה הועדה משקל למידע מודיעיני חסוי המתייחס לאירוע מחודש ינואר 2009, במהלכו התבטא המבקש באופן חריף כנגד המדינה ותושביה. הוועדה קבעה כי יש לראות את ההתבטאות כחמורה במיוחד לאור נסיבות העבירות בהן הורשע המבקש, וכי היא מעידה על מסוכנות המבקש לביטחון הציבור.

           בפסק דינו מיום 19.6.2013, דחה בית המשפט לעניינים מינהליים עתירה שהוגשה בעניין החלטת הוועדה (עת"א 12376-03-12) וקבע כי יש להתייחס בחומרה אל תוכן ההתבטאות והנסיבות בה נאמרה, וכי יש בה כדי ללמד על מסוכנותו של המבקש לביטחון המדינה והציבור הרחב אם ישוחרר על תנאי.

4.        עוד טרם יבש הדיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התקיים ביום 27.6.2013 דיון בבקשתו של המבקש לדיון חוזר בענייננו בפני ועדת השחרורים (להלן: ועדת השחרורים השנייה). בתום הדיון, קיבלה הוועדה את עתירת המבקש, לאחר שקבעה כי הבקשה לדיון חוזר עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 19 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק), נוכח שינוי סיווג המבקש מ- ב/1 ל- ב/2, הקלת תנאי החופשות והשתלבותו החיובית באגף השיקום הקבוצתי.

           לגופה של החלטה, נעתרה הועדה לבקשה והורתה על שחרור מוקדם של המבקש בכפוף לתנאי שחרור אשר פורטו באריכות בהחלטה. הוועדה הדגישה את התנהגותו החיובית של המבקש, את תוכנית השיקום של הרשות לשיקום האסיר וציינה את חלוף הזמן מאז שהתקבל המידע המודיעיני בדבר ההתבטאות הלאומנית שיוחסה לו.

5.        כנגד החלטת השחרור עתרה המדינה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בעתירה נטען, בין היתר, כי ההחלטה שגויה ובלתי סבירה; כי לא חל שינוי מהותי בנסיבות מאז ההלטתה של ועדת השחרורים הראשונה שהצדיק דיון חוזר בעניינו של המבקש; וכי ועדת השחרורים השנייה התעלמה מהנתונים המצביעים על מסוכנותו של המבקש, ולא נתנה משקל ראוי לתוצאות הקשות של העבירות אותן ביצע ולהתבטאות החמורה המיוחסת לו.

פסק דינו של בית משפט קמא

6.        בפסק דינו מיום 31.7.2013, קיבל בית המשפט את עתירת המדינה וקבע כי החלטת ועדת השחרורים השנייה לקיים דיון חוזר בעניינו של המבקש, איננה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 19. זאת, שכן כבר בזמן שעניינו הובא בפני ועדת השחרורים הראשונה יצא המבקש לחופשות, היה מצוי בתהליכי שיקום וחוות הדעת של שב"ס בעניינו היו חיוביות.

           לגופה של החלטה נקבע כי על אף שבפסק הדין בערעור המיר בית המשפט העליון את הרשעת המשיב לעבירות של גרימת מוות ברשלנות וגרימת חבלה חמורה ברשלנות, יש להתחשב במאפיינים החמורים של הפרשה. עוד נאמר:

"למסוכנות שנלמדת ממעורבותו של המשיב באירוע נושא מאסרו מצטרפת ההתבטאות של המשיב שהוצגה לוועדה הקודמת...תוקפה של ההתבטאות לא פג גם בחלוף הזמן מאז החלטת הוועדה הקודמת, ואין בנסיבות שפורטו על ידי הוועדה כנימוקים לקיום הדיון החוזר כדי להפחית את המסוכנות שנובעת גם מאותה התבטאות."

           בית המשפט הוסיף וציין כי המבקש אף הורשע בהחזקת אקדח ללא רישיון שנמצא בביתו, וקבע כי גם בהרשעה זו יש בכדי ללמד על מסוכנותו.

           לאור האמור, קיבל בית המשפט את העתירה, והורה על ביטול שחרורו המוקדם של המבקש.

הבקשה לרשות ערעור

7.        על כך נסבה בקשת רשות הערעור שבפנינו. המבקש טען כי הבקשה מעלה שאלות וסוגיות בעלות חשיבות כללית החורגות מעניינו הפרטי, בין היתר, "ההתנהלות הכפולה" מצד גורמי הפיקוח השונים, כאשר מתאפשר למבקש לצאת לחופשות וליהנות מהקלות נוספות אך נשללת ממנו האפשרות לשחרור מוקדם. עוד טען המבקש להיעדר נפקות למידע המודיעיני משנת 2009 נוכח חלוף הזמן.

           לגופה של בקשה נטען כי בית משפט קמא חרג מסמכותו והתערב בהחלטת הועדה על אף שזו נמצאת במתחם הסבירות ולא נפלו בה טעויות חריגות המצריכות התערבות מעין דא. המבקש שב ומציין את קביעות ועדת השחרור השנייה באשר להתנהגותו החיובית, חלוף הזמן מאז ההתבטאות המיוחסת לו, וקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט העליון בערעור שעסק בעניינו.

8.        המשיב התנגד לבקשה באשר אינה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור. לגוף הבקשה סמך המשיב את ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא וגרס כי בית המשפט קבע בדין כי החלטת ועדת השחרורים הייתה בלתי סבירה.

דיון והכרעה